לפעמים אחרי ימים עמוסים, שבסופם הצלחתי לסיים את כל מה שתכננתי,ומה שנשאר לי הוא להיות מרוצה, אני מרגישה מצוקה קלה.
נדמה לי שדווקא כשהראש פנוי לגמרי, יש בי חוסר נוחות שמדגדגת לי את הנשמה.
ולמרות שהרשימה של העשייה עדיין ארוכה, שאלות מלוות בדכדוך קל,עולות בתוכי- מה עכשיו? מה יהיה מחר?
והתשובה עליהן לא אטרקטיבית בכלל. לא בא לי שום דבר.
זהו הרגל, שמחפש למלא את הראש והנשמה-או בעומס של עשייה, או בחיפוש אחר הריגוש הבא.
והתחושה הכבדה, שאין למה לחכות.אין יעד עליו אפשר למקד את המבט.
לא נוסעים לחופשה. לא טסים לבקר את המשפחה.
כל מה שיש לצפות לו הוא: לסגר הבא.
אני לא אישה של זן, מדיטציות ושלווה. אבל אני גם לא אחת,שדוחקת לצד את העניינים שמציקים בנשמה.
אז דיברתי עם עצמי, חלקתי עם חנן. ועכשיו מה שנשאר זה לתת זמן.
לאפשר לבאסה שהציפה אותי, להעלם אל תוך הלילה.
מחר, השמש תזרח. זהו יום חדש.
