כילדה עברנו כמה פעמים דירה. בפעם הראשונה כשעליתי לכתה ב' ופעם השנייה מיד בסוף כתה ו'. לא המשכתי עם החברות שלי מהגן ליסודי, וכשכולן המשיכו ל׳ליידי דייויס׳, אני המשכתי לתיכון ל׳אליאנס׳.
המשמעות הייתה, שהיו לי שלושה סטים של חברות. החברות מהגן, מהיסודי והחברות מחטיבת הביניים.
כתוצאה מהמעברים, תמיד הרגשתי שאני רק חלק מהסיפור של האנשים שסביבי. גם אם לא היה קשר קרוב בין חברי לשכבה, הייתה להם היסטוריה משותפת שאני לא חוויתי ולא הייתי חלק ממנה. במבט מבחוץ, אלו היו מעין חוליות בלתי נראות, שמחזיקות משהו משותף.
השבוע הלכתי עם כיתת הצילום, לצלם טבע בסנטרל ניו יורק.
כשהגענו, אחת המשתתפות, כבת 65, סיפרה זיכרונות ילדות מהמקום אליו הגענו.
מאד התרשמתי והתפתחה ביננו שיחה. היא סיפרה שנולדה בסנטרל ניו יורק. גדלה, התחתנה והקימה משפחה פה. ועכשיו ממשיכה את תקופת התבונה של חייה (התקופה שבין הבגרות לזקנה) -- בסנטרל ניו יורק.
האזנתי לה בהשתאות. מנסה לדמיין איך זה להיות חלק מאותו המקום לאורך כל חיי. להכיר כל פינה, להתבונן, לגדול ולהתפתח יחד עם הגיאוגרפיה. כיצד זה מרגיש שחוויות החיים האישיות משתלבות עם ההיסטוריה של המקום.
כי אצלי- החיים הם על סרט נע. כילדה עברתי עם משפחתי מעיר לעיר בתוך ישראל.
ומאז, היסטוריית חיי מתפרסת בין ערים, עיירות, מדינות ויבשות.
*בתמונה: לקחתי היום את חנן ואביגיל לאותו המקום בו הייתי עם כיתת הצילום השבוע. חנן צילם אותי כותבת לכן את הפוסט הזה.
