היום הבנתי, כמה העבודה שלי בבית שקופה.
לא בעיני חנן או אביגיל. לא בעיני הסביבה. בעיני עצמי.
אני בכלל לא רואה, כמה שאני עושה.
קונפליקט בית – משפחה – עבודה. משרה נשית כפולה. נשים כ׳בולם זעזועים׳ בתקופת הקורונה.
תובנות עמוקות. תיאוריות חשובות.
אבל כשאני פוגשת את זה בחיים,זה נשמע לי כמו דיבורים גבוהים. שיח של גדולים.
אצלי זה פשוט מאד. אני מרגישה, שלא מספיקה לעשות את מה שאני צריכה.
*
כשהזום הראשון של אביגיל מתחיל בתשע בבוקר,אני כבר מרגישה, שאני זקוקה לניקיון של הלב והנשמה.
ואז שואלת את עצמי - איך זה יכול להיות? יש לי ילדה כל כך טובה וקלה,היום רק התחיל, ואני מרגישה שזקוקה למנוחה?
זה ממשיך- כשאני מסיימת את היום: שלה, שלו ושלי, ולא מצליחה לשחזר מה עשיתי.
*
כמה אני טועה, כשאני מנסה להנדס את הזמן - ברמת הדקה.
תרה אחרי יעילות מקסימלית, במקום לגייס קצת חמלה.
*
אני עיוורת לחלוטין.
אני לא רואה- כמה שאני עושה, כי אני לא מחשיבה, את ההחזקה של הבית והמשפחה.
שולטת על הלו״ז ומשימות הלימודים והפנאי של הילדה, תומכת בבלת״מים אינסופיים שצצים בעבודה של בן הזוג, ומטפחת את מה שאני מנסה לכנות ״הקריירה החדשה״, למרות שאין לי אישור עבודה- כי זה מה שמשאיר אותי שפויה.
זו משפחה בקפסולה. לא בתוך הבית או בקהילה. משפחה שנדחקת לתוך קפסולה שאני מחזיקה.
