כשאני מתחילה לבשל לפי מתכון, אני לא רצה לסופר לקנות את המוצרים המדויקים. הכיף שלי הוא ביצירתיות. להתאים ולהחליף את מה שהומלץ ברשימת המרכיבים, עם שכבר נמצא בארון המטבח שלי. וכך אני בוראת לפי מתכון מוכן מראש, את התבשיל שלי בנוסח אישי. כך גם בחיים שלי. יש את מה שאני יודעת שמומלץ ונכון, ויש את הגרסה שלי. וסוף שנה זו הזדמנות לבחון את הגרסה הישנה, לעומת החדשה שנבראה לה במהלך השנה.
את שנת 2020 התחלתי עם יעד לרוץ חצי מרתון, ואני מסיימת אותה עם הבנה שההישג בריצה הוא לא המרחק הפיזי אותו עברתי, אלא המרחק הרגשי ומה שבדרך שחררתי.
את 2020 התחלתי עם יעד לרדת 12 קילו. ואת השנה אני מסיימת עם הבנה עמוקה שהמטרה האמתית היא: ההעמקה בלמידה של הזנת הנשמה במה שהיא באמת צריכה.
לתוך 2020 צעדתי עם ידיעה ברורה שאני אישה של בוקר. בלילה אני גמורה. והנה אני מסיימת את השנה, כציפור לילה שכותבת רק אחרי שהילדה נרדמת. ועד שהפוסט לא עולה לאוויר- אני על המחשב יושבת.
נכנסתי ל- 2020 עם ההחלטה לפתוח בלוג כדי לבטא את שעל ליבי. אני מסיימת את השנה עם 164 פוסטים, מתוכם 150 פוסטים של מחשבות יומיות שנכתבו בארבעה החודשים האחרונים. המוטיבציה לכתיבה התרחבה מהצורך לעיבוד של העצמי, לתקווה להגיע ובדרך לגעת, להתחבר ולחבר כמה שיותר נשים.
את השנה התחלתי עם חיפוש הפרפקציוניזם בכל פינה. את השנה אני מסיימת בידיעה ששלמות תוקעת. הרצון להצטיין בכל דבר משתק. ולעומתם אני היום יודעת שהתעוזה היא זו שמזיזה. המוכנות לטעות - משפרת ביצועים. שיפור והתמקצעות מגיעים עם התמדה.
בתחילת 2020 חשבתי שהכי נכון להתמודד עם מצוקה – היא על ידי הכנסה לפרופורציות. הייתי מתרגלת את המנטרה: ״איך אסתכל על הסיטואציה בעוד 10 שנים...״
אני מסיימת את השנה כשאני יודעת שלא רוצה להיות בעוד 10 שנים, גם לא בדמיון או בחשיבה. כשאני במצוקה, אני רוצה להרגיש. להישאר בכאן ועכשיו. גם שקשה ומורכב. כי אני יודעת שרגשות נמצאים בתנועה תמידית, ואני חזקה ויכולה להתגבר על כל אתגר והרגשה. התחלתי את השנה כשחשבתי שהדרך הכי טובה לדשן זוגיות היא על ידי חופשה בשניים, דייט קבוע או ארוחת ערב רומנטית. ואני מסיימת את השנה בהבנה שכל זה נפלא. אבל הכי מקרבת זו השיחה. לחנן ולי נולד באופן לא מתוכן טקס מיוחד. כל ערב, רגע אחר שאביגיל נרדמת, ושניה לפני שאני מתפנה לכתיבת הפוסט והוא לכתיבת עוד מאמר על פרוסטטות וסרטן, אנחנו מפנים כמה רגעים ארוכים לשיחה. לפעמים היא מתחילה בשתיקה. ולפעמים בכעסים. אבל תמיד אנחנו נשארים ולא בורחים. כך מעמיקים, מנחמים ונטענים בכוחות מחודשים.
וכשאני מעכלת את כל התובנות הללו, אני מבינה- שאני לא זקוקה לכתר שמחולק היום לכל אישה. אני לא מלכה. גם לא נסיכה.
אני אישה. חזקה, חושבת, יצירתית ומתפתחת. ועם כל זה- אני פותחת את השנה החדשה עם תקווה גדולה לבריאות, אהבה, קרבה, ולעוד הרפתקאות, תובנות לא צפויות, הישגים מפתיעים והרבה הרבה חברות וחברים חדשים.
