לפני ככה וככה חודשים,הכרתי חברה חדשה.גם היא ברילוקיישן. גם היא בלוגרית.
לפני ככה וככה שבועות,היא סיפרה לי שיש לה פודקאסט חדש,שבו היא מראיינת נשים ישראליות על הסיפור שלהן ברילוקיישן.
עפתי על הרעיון.
כי אם אישה לפני רילוקיישן, תבקש ממני עצה אחת ויחידה,אני אציע להתערבב כמה שיותר מהר בשיחה.בשיחה שמתקיימת על רילוקיישן-בפייסבוק, בבלוגים, בספרות אקדמית, או בספרי קריאה.וכמובן שאפשר גם להקשיב לפודקאסט במהלך הליכה או ריצה.כל אחת יכולה לבחור את הדרך שלה מתאימה:מעורבות אקטיבית או פאסיבית.
עבורי זו הייתה הצלה.
הלוואי והייתי פתוחה לקבל את החיבוק הוירטואלי מהנשים במרחבים הללו,לפני ארבע וחצי שנים שעזבנו לרילוקיישן הראשון,ולא רק לפני שנה כשהגענו לסנטרל ניו יורק.
ואז...היא שאלה אותי אם אני מוכנה להתראיין.הייתי רוצה לומר שהגבתי באלגנטיות.אבל כל כך הוחמאתי,שיש מצב שלא הצלחתי לשלוט על טון הדיבור שלי-ויצא לי ׳ברור׳ צווחני.
*
לפני ככה וככה ימים התכנסנו כל אחת בביתה.היא 20 דקות נסיעה מסיאטל,ואני 4 שעות נסיעה ממנהטן, בסנטרל ניו יורק.
שוחחנו שעה קצרה במיוחד-על איך זה מרגיש לעבור ממאה לאפס בקריירה,על געגועים לכל כך הרבה דברים ישראלים,על דברים שלא ידעתי שאני לא יודעת,על ריצה אחרי ילדים שברחו ביער ניו יורקי,על איך זה שאישה פרטית כמוני פותחת בלוג,ועל עוד כמה דברים.
פעמיים במהלך השיחה נחנקתי.לא משיעול שעושה אסוציאציה לקורונה,אלא מדמעות שאיימו להציף את עיניי,ולשטוף את האיילינר והמסקרה מטה אל לחיי.
היום הפרק עלה לאוויר.
אז למי שקוראת אותי, ובא גם לשמוע אותי...
אתן יכולות למצוא את הסיפור שלי, ושל אחרות-בפודקאסט: ״נשים מספרות רילוקיישן״ של Maya Chen
בכל אפליקציות הפודקאסטים.
וכדי להקל- אני מוסיפה קישור: תלחצו כאן.
ואם יצא לכן להקשיב, אני אשמח לשמוע איך היה.
