לפעמים צריך להתרחק שעה וחצי נסיעה לפינגר לייקס –
כדי לראות יותר מקרוב את המתרחש בבית, בניו הארטפורד.
יום וקצת רחוקה מהבית והמשפחה, והצ׳ק ליסט כמעט אינסופי:
קראתי חצי ספר, בהיתי באגם, עשיתי הליכה.
שוחחתי עם חברה, יצאתי לריצה. מסנג׳ר עם אביגיל, אכלתי בנחת,
נסעתי שלוש פעמים לקנות אספרסו בוילג׳ הקרוב.
חיפשתי וגם מצאתי מתנות לחנן, אביגיל, וגם בשבילי- עגילים ומחברת חדשה. קצת כתבתי ואפילו התגעגעתי.
הזמן לא טס. ולא זחל. השעון זז בדיוק במהירות הנכונה.
ואני מתבוננת מסוף היום לאחור- ולא מאמינה.
ולעומת זאת, כשאני בבית, הימים טסים במהירות, ובסוף היום –מרגישה מותשת, ולא מבינה מדוע.
בראש שלי, יושבת בתנוחה לא נוחה, המחשבה, שלא עשיתי כלום היום.
ועם המרחק מהבית, והזמן שהתפנה, מחלחלת ההבנה.
אילו הפעולות השקופות שמעייפות. הפעולות שאני לא מחשיבה כעשייה.
שלוש ארוחות ביום לבני הבית, מדיח, כביסות, טיפול בברייב הכלבה.
חשבונות, סופר, מיילים, הכנה לבית הספר, עזרה בלימודי און ליין, וגם להיות קשובה לכל אחד מבני המשפחה.
אז ממש לא משנה מה שכחתי להוסיף לרשימה, אני רק צריכה לזכור- שאין צורך בצ׳ק ליסט – כדי לפרגן.
להתבונן במראה ולחייך לעצמי. לפשוט את בגדי היום, ולתת לפיג׳מה לחבק אותי.
