כשעבדתי כעובדת סוציאלית עם נערות מתבגרות ונשים צעירות, בכל תחילת שנה הייתי מכינה איתן קפסולת זמן.
כל אחת הייתה מכניסה למעטפה פתק, בו הייתה כותבת מה היא מאחלת לעצמה לשנה הקרובה.את המעטפה הייתה סוגרת – ורושמת את שמה. את כל המעטפות היינו מכניסות לקופסה אטומה.
בסוף השנה, היינו חוזרות אל הקופסה, וכל אחת הייתה מקבלת את הפתק שלה.
אני לא באמת יודעת אם כל אחת - השיגה את היעדים שהציבה לעצמה, והגשימה את המשאלות שלה. מכיוון שזו לא הייתה השאלה שהצבתי בפניהן כשקיבלו את המעטפות בסיום השנה.
ביקשתי שכל אחת תהרהר עם עצמה: איפה עמדה אז בשביל החיים ואיך התבוננה אל האופק – לעומת מיקומה היום על השביל, ודרך אילו משקפיים היא מתבוננת על החיים.
מבחינתי, המטרה של קפסולת זמן – היא לא להגיע לסוף השנה ולסמן וי על כל הפריטים ברשימה.
דרך הרשימה לא שופטים ונותנים ציון למציאות. הרשימה היא רק כלי ולא המהות.
הרשימה היא שיקוף של המיקום הרגשי שלי אז, לעומת היום.היא מסייעת לי להתבונן על הדרך שעשיתי.
וכשאני בוחנת את הרשימה שלי –אני שואלת:
🧘🏽 האם נהניתי לצעוד בשביל של השנה החולפת.🧘🏽 מה היו המכשולים והאתגרים איתם התמודדתי.🧘🏽 האם לא ויתרתי והמשכתי לנסות עד שניצחתי,🧘🏽 אם לא הצלחתי לגבור על האתגר – אז מה הלמידה שהפקתי?
ובכל שנה אני בודקת עם עצמי, איך השתנתי, ומה אני זורקת מהרשימה ומה שומרת לשנה הבאה.
