אני תמיד משתדלת להיות בתנועה.
לעיתים קרובות, אני זזה ממש לאט.
קורה שאני זזה לאחור, אבל לרוב מתקדמת קדימה.
אבל, אין כמו להתבונן ממרחק של שנה, כדי לראות תזוזה!
כמה דברים לסיכום השנה היוצאת.
🧚🏼 בתוך האישה העירוניות, קיים גם אזור פנימי שאוהב ופורח בחיי הכפר.
🧚🏼 שלא יהיה לי אישור עבודה ואשאר בחיים.
🧚🏼 שאתאיסטית שכמותי, תמצא משמעות בחיים בקהילה רפורמית. לא רק לשם חברת האנשים, אלא גם משמעות עמוקה, שעדיין לא מנוסחת במילים. אבל ברגשות, יש לה כמה שמות: חיבור, התרגשות. אהבה. שייכות. הכרת תודה.
🧚🏼 ומי חשבה ש... הקורונה יותר מסוכנת, מלהיות עם הילדה חצי שנה רצופה בבית.
🧚🏼 אני מפיקה סיפוק מאירוח אנשים לארוחת ערב.
🧚🏼 שגם שנדמה שבא לי רק עם עצמי, ברגע שאני פוגשת א.נשים- אני הרבה יותר מאושרת.
🧚🏼 שאני יכולה לאהוב את עצמי, עם 10 קילו יותר -- ממה שאני מאחלת לעצמי.
🧚🏼 שאני אוהבת לצלם. ושהתוצאות לא רעות בכלל.
🧚🏼 אפשר לשמור את הריב למחר בבוקר, ואפילו לאחר הצהריים.
🧚🏼 לא שווה להוציא עצבים על חנן. זה תמיד חוזר אלי בבומרנג.
🧚🏼 ושבעצם... אני לא אוהבת לריב. אני רבה, כי יש בי אנרגיות שצריכות לצאת החוצה.
🧚🏼 אה... ואני יכולה להיות כלבה לפעמים.
🧚🏼 לבשל. בעצם, אולי זה המטבח הגדול שעושה חשק לבשל? או הפניות הרגשית? והזמן. יש לי זמן.
🧚🏼 להיות אמא! ילדה בגיל חמש באה לי הרבה יותר בטוב, מכל אחת משנות הינקות.
🧚🏼 ללמוד לימודים, שהם לא אקדמיים.
🧚🏼 זה בסדר לומר שאני בודדה.
🧚🏼 לא להיות מושלמת. לא לכתוב מושלם.
🧚🏼 תמיד אפשר להתגעגע יותר. זה בור אינסופי.
🧚🏼 כדי להיכנס למצב מדיטטיבי צריך רק את הנוף, השקט וזמן. 30 שניות עושות את העבודה.
🧚🏼 אני כותבת לעצמי ולא רק כדי לקבל לייקים. אי אפשר לכתוב מהלב כדי לרצות אחרים.
והקסם הגדול, נמצא בכתיבה.
שדווקא מתוך האובדן של הזהות המקצועית, היא צמחה לה כתחביב שממלא אותי מבפנים,
חברות ישנות וחדשות שמעולם לא פגשתי.
