שוב העולם משתתק מסביב. לאט לאט מתכנסים פנימה. בתי הספר סגורים, אין אירועים. אין מפגשים עם חברים. הטמפרטורות מתחת לאפס, שלג וקור בחוץ. אפילו השמש לקחה פסק זמן, ומציצה רק אחת לכמה שבועות.
המגיפה מתפשטת שוב, הגירויים החיצוניים מתמעטים. ואני מרגישה שהשקט מסביב יוצר מרקם רגשי עדין, שכל תזוזה קטנה עלולה ליצור גלים גדולים.
ובמקביל, התנגשות בין ענקים. התקווה שהחיסונים מביאים איתה, מהולה בייאוש של סגר עכשווי. ניסיון מוכח בניהול שגרה בזמן מגפה, ובמקביל תחושה שהמכל מתחיל להתרוקן מרזרבות רגשיות.
המפגש של הניגודים: תקווה מול ייאוש - וניסיון מול תחושה של התדלדלות המאגרים הרגשיים - יוצרת מתח.
*
את הסערה הפוטנציאלית שמתגבשת בנשמה, החלטתי לתפוס ולהכניסה תחת שליטה. אז דווקא עכשיו, כשנדמה שאלו מותרות- אני מרגישה שאני צריכה לדייק את עצמי שוב.
אני מנצלת את הגל הנוכחי- כדי לבדוק מהם התנאים שאני צריכה כדי לתפעל את הבית, אבל לפני כן, כיצד לתפעל את עצמי. אז אני קמה שעה לפני כולם, ודואגת להטעין את המכל הרגשי, בפעולות שהן דאגה לרווחה האישית שלי.
