כשהפסקתי להתלונן על הטרטור והשעמום שבלחזרה על כתה א' בגיל ארבעים,
על העומס בלהיות העוזרת האישית של הבת שש שלי,
ועל כך שאין לי דקה לעצמי,
גיליתי שאני מתוסכלת.
מתוסכלת מההתנגשות החזיתית, בין סיוע לאביגיל בהשלמת המשימות המקוונות של כתה א'; ארבעה זומים ביום, סיוע בשעורי בית בקריאה, כתיבה, חשבון והגשתם למורה על בסיס יומי.
לבין המשימות שלי כמבוגרת. שכוללות כתיבה, הרצאות אורח, הנחיית קבוצות והגשה של מאמרים.
גיליתי שאני גם כועסת על עצמי.
כועסת על כך, שמה שבתפיסתי אמור לקחת 15 דקות, מתפרש על שעה;
למשל...
מתחילה לקרוא חמישה מיילים שהצטברו מבית הספר. מסיימת בתחושת סיפוק, על כך שניקיתי את תיבת המייל- אבל, כשמרימה את הראש, מגלה שעברה שעה.
או...
בזמן שאביגיל בזום עצמאי עם הכתה, אני ממהרת להתכנס אל משימה חשובה. אני רק מתחילה להכנס לאיזור שבו המוח מתאחד עם העשייה, והגלגלים מתחילים לנוע- אבל, אז בפתאומיות, הזום מסתיים ונוכחותי מתבקשת. ופוף! חוט המחשבה נקטע.
אבל, כשאני שמה את התסכולים בצד,
ומתבוננת בכנות על הכעסים.
אני מצליחה לגייס קצת חמלה לעצמי.
ורק אז אני יכולה לגלות,
שאני מייחלת--
לא חזרה פתאומית של הילדה ללימודים.
לא לאישור עבודה הנכסף.
ואפילו עשר מערכות תמיכה חדשות או חופשה רחוקה,
לא יביאו את הגאולה.
כל מה שאני רוצה זו שגרה.
*בתמונה- אני עם רשימת הציוד המחודשת שנדרשנו לארגן תוך יומיים - לקראת חידוש חלקי של הלימודים.
