שנייה לפני שהקורונה סגרה את בית הספר והצמידה את הילדים אלינו לזמן בלתי מוגבל,
התכוננו לחגוג בסנטרל ניו יורק את סיינט פיטרס דיי.
לקראת המועד, המורה שלחה שעורי בית.
פעילות משפחתית ברוח החג: הכנת מלכודת לשדון (לפרקון).
אני הייתי אחראית על קניית חומרים.
חנן ואביגיל על התכנון והביצוע.
כולנו היינו מאד מרוצים מהתוצאה.
קופסת נעליים הפכה למלכודת ירוקה, בה השדון מתפתה לטפס בסולם מנייר, אל גג הקופסא.
שם, למראה מטבעות הזהב, החמדן צועד קדימה, ישירות לחור בתקרה שכוסה בנייר קרפ ירוק!!!
אביגיל המרוצה לקחה את היצירה לבית הספר.
לאחר כשבוע הוזמנו ליום הורים.
אביגיל הגאה, לקחה אותנו בידיה, והובילה אותנו אל שולחן המלכודות הכיתתיות.
ככל שהתקרבנו לפינת התצוגה, לחץ הדם של שנינו עלה.
ייחלנו להפוך בעצמנו לשדונים, ולרוץ להסתתר בתוך אחת מלכודות הענק שהוצגו שם.
חנן ואני, התלמידים המצטיינים, לאורך כל שנות לימודינו בבית הספר, שני מבוגרים המתפארים בתואר ד״ר, סייענו לביתנו ליצור את מה שנראה כיצירה של ילד בגן.
שאר היצירות היו גדולות יותר, אסתטיות יותר ומתוחכמות פי כמה.
חנן תפס את ידי, לחץ אותה בעדינות, ולחש (למרות ששנינו יודעים שאין אדם או אישה ברדיוס של 100 ק״מ שמבין עברית): אנחנו אפילו לא בסקלה שלהם...
מיד גייסתי את הראש,
שלפתי את ההסבר הרילוקיישני שלי, והתחלתי להרצות לחנן.
ההורים פה גדלו בתוך המערכת.
יש להם ניסיון לא רק בהכנת מלכודות, אלא גם באיסוף רעיונות מעשרים ילדים אחרים, בכל שנה שלמדו בבית הספר היסודי.
אני לעומתם, בכלל לא ידעתי מה זה לפרקון (שדון) כשאביגיל הביאה את הדף עם המשימה הביתה.
הייתי צריכה לפנות לגוגל טרנסלייט, ולהמשיך לויקיפדיה כדי להבין מדוע אנחנו עושים עניין מהאירוע.
לשמחתי ההסבר שלי התיישב לא רק עם ההיגיון של חנן, אלא גם עם הלב שלו.
נשמתי לרווחה.
*
בשנה הראשונה ברילוקיישן,
אנחנו אפילו לא יודעות, מה אנחנו לא יודעות.
איסוף מידע, קריאה, שיחות עם א.נשים, האזנה לפודקסטים וקריאת בלוגים,
מסייעים להפיג את הערפל.
אך אין על החוויה עצמה שנחרטת בזיכרון, בלב ובנשמה – ומכינה אותך לפעם הבאה.
*בתמונה- חנן בחג מוכר קצת יותר, פורים.
