האחיינית שלי מתגייסת.
ושנייה לפני שהתקשרתי לאחל לה,הרהרתי לעצמי,ממרומי גילי,מה דבר החוכמה שיצא מפי.
*
נזכרתי בי כחיילת.
על האספלט בבה״ד 11.במדי דקרון ירוקים,בגזרה גבוהה וצמודה מידי.בשיער אסוף וללא דרגות וסמלים.
ישבנו שם, שמונים בנות מפוזרות,כל אחת עם מחשבותיה.
ואני עסוקה.בתכנון מפת מילוט.
פעם ראשונה השארתי את הבית, אמא, החבר,וכל מה שידעתי על עצמי מאחור.
היה לי קשה לחשוב שאני רחוקה ושאין לי שליטה.היה לי קשה לנשום.
ובדמיוני- לא חשוב לאיפה פניתי,מאיזה צוק קפצתי, על איזה הר טיפסתי.
לא מצאתי מוצא.הרגשתי כלואה.
*
אבל רק ברגע שבו שחררתי את הרצון לברוח.כשהפסקתי לחפור בקירות הבסיס עם כפית.והתמסרתי לכאן ועכשיו,עם כל הקושי, חוסר השליטה והמרחק מכל מה שאני מכירה.
כשהתמסרתי לרגע עצמו,ובחנתי את מה שיש איתי פה,האוויר הצליח לחדור לריאות.ואפילו אפשר לומר שהתחלתי ליהנות.
*
אז אני מאחלת לך,שהשירות שלך לא יהיה מורכב רק מספירת הפז״ם וטבלאות ייאוש.
שתשכילי ליהנות מהרגע –כשהוא קורה,ולא רק בדיעבד.
שהחוויה שלך תהיה שלמה-תכלול גם הצלחה, צחוק והנאה,וגם קצת דמעות של אתגר וגעגוע--תזכרי שאלו הם רק כאבי גדילה.
והכי חשוב,קחי את הדקרון לתופרת בחמשוש הראשון,ותחזרי בשלום.
