התעוררנו הבוקר לעולם לבן. כבר לפני כמה שבועות החלטנו שהגיע הזמן לרכוש ציוד סקי. באזור כמו שלנו, בו החורף נוכח חמישה חודשים בשנה, חייבים לאמץ לפחות ספורט – חורף אחד.
הפעם הראשונה והאחרונה שהתנסיתי בסקי הייתה לפני עשר שנים בבולגריה. שלוש שעות טיסה וחמש שעות באוטובוס משנות השבעים בכבישים המשובשים של בולגריה, הביאו אותנו לעיירה קטנה שהתהדרה ברחוב אחד ואתר סקי רחב.
היום, בסנטרל ניו יורק, בזמן שחנן, אביגיל ואני נסענו במכונית אל אתר הסקי הקרוב לביתנו, נזכרנו במסע שעשינו אל אתר הסקי בבולגריה. חנן אמר- איזה שדרוג שיש אתר סקי קרוב כל כך לבית, ואני הוספתי – מזל גדול. סקי חצי שעה נסיעה, והשמש רק 12 שעות טיסה.
לקחנו שעור כדי להיזכר וללמוד מחדש, ואני הופתעתי מעצמי. לפני 10 שנים, בבולגריה, ההנאה לוותה בפחד גדול. והיום, הפחד זז לצד. הופיע מידי פעם- אבל כבר לא שלט בחוויה. חשבתי לעצמי, איזו תזוזה משמעותית עשיתי בעשור האחרון. עדיין חולה על שליטה, אבל כבר מצליחה לנהל את הרגשות בתוכה.
