היום לקחנו את אביגיל לראות את וונדר וומן בקולנוע.בגאוות יחידה סיפרתי לה שוב - שהשחקנית ישראלית.יש לה שם ישראלי ויותר מהכל: מבטא ישראלי.ממש כמו לאמא ואבא.
ההשוואה ותיווך המידע הזה נעשה במודע.כי אנחנו מהגרים וכל כך שונים בנוף העיירה בה אנחנו גרים.מבטא, מנהגים, שפה, נולדנו במדינה רחוקה.סבא וסבתא נמצאים מעבר לים.
עבור אביגיל, כילדה, אולי זה מאוס לשמוע ואולי גם קצת מגוחך.כנערה, אולי תעבור שלב שבו היא תתבייש בזרות של הוריה.אולי תנסה להסתיר או לשכנע אותנו לשנות משהו בהתנהגותנו-כדי לעמעם את הזרות ולהדמות קצת לאחרים.
אבל בגלל שחנן ואני לא מתביישים בהיותנו ישראלים.לא מסתירים ולא מתחפשים.
אנחנו שומרים ומחבקים את המנהגים הישראליים,את השפה העברית,מקבלים באהבה את המבטא,וגם את הטעויות המזדמנות של אמא בשפה.
ויחד עם השימור של מה שהבאנו משם,אנחנו מכניסים מנהגים מפה.מתאימים ומרחיבים את חיינו ברעיונות חדשים.
אנחנו מסתכלים בעיניים מפוקחות על חיינו,ומעצבים אותם כדי ליצור שמיכה רכה שיהיה אפשר להתעטף בה.אבל זו לא שמיכת פוך מלאה בנוצות פלומה של אווזים.
זו שמיכת טלאים, שמורכבת ריבועים ריבועים של תקופות חיים.שמיכת הטלאים הזו מלווה אותנו,ונותנת תחושה של בית בכל מקום בו אנו גרים.
אז בגלל כל זה,אני צופה שהיא תצלח את משימות חייה כילדה ונערה.ואני מקווה שכאישה בוגרת,האישיות שלה תהיה לא רק מעוצבת בגוונים ייחודיים,אלא יהיו לה גם שורשים חזקים,שנטועים במקומות שונים,ואיתם היא תחוש שלמה מבפנים וגאה בהורים.
*התמונה של גל גדות המוכשרת, מהסרט וונדר וומן החדש. ישראלית או לא ישראלית?
