נכנסתי ברוורס בדלת של הגראז׳ שלנו הערב.
אין נזק נראה לעין, אבל המכה הייתה מספיק משמעותית, כדי לשבש את מנגנון הסגירה.
--
כשאביגיל הייתה בת שבוע, השארתי אותה לשעה וחצי עם חנן, ונסעתי להתערסל אצל המטפלת שלי.
כשיצאתי, גיליתי שיש לי פנצ׳ר בגלגל הקדמי. התקשרתי לחנן, שהזעיק את אמא שלי לבייביסיטר בהול, ותוך חצי שעה, הוא כבר על הכביש לידי, עם הגלגל החלופי. למחרת, אבא שלי לקח את המכונית למוסך.
--
נתונים יבשים:
בחיים לא היה לנו גראז׳.
ההורים רחוקים 12 שעות טיסה.
מיומנותו של חנן כמנתח מומחה, ושלי כמומחית לעמדות גזעניות ויחסים בין קבוצות, לא סייעו בפתרון הבעיה.
--
הגענו לסנטרל ניו יורק לפני שנה וכמה שבועות, יומיים אחרי סופת שלגים, שגררה אחריה מזג אויר קפוא וכבישים חלקים.
בבוקר, אחרי לילה ראשון בבית שלנו, יצאנו להחזיר את משאית ה׳יוהול׳ ששכרנו. חנן יצא ברוורס זהיר, במורד הגבעה עליה אנחנו גרים. לקראת היציאה לכביש, המשאית החליקה כמה סנטימטרים, ונתקעה בזווית – הגלגלים הקדמיים על הגבעה, והאחוריים נחים בשלולית-קרח על הכביש המישורי. מה לא ניסינו. זה בחיים לא קרה לנו.
אז כמו היום, לא עזר כשהפעלנו את המיומנויות שרכשנו.
ואז הגיע מארק.
מארק גר שני בתים לידנו. הוא עבד בגראז׳ שלו, כשהבחין במשאית יוהול, שעומדת זמן רב מידי במיקום מוזר. כמו סופרמן, הוא זרק שקית חול וברזלים לתא המטען שלו, ונסע לעברנו. תוך שלוש דקות הוא שחרר את המשאית משלולית הקרח.
--
מאז שגילינו שמארק הוא המושיע שלנו, אני גם גיליתי את קים, אשתו.
ומאז אנחנו לא לבד.
כשכתבתי לקים הערב, שאני זקוקה למספר טלפון של מתקן שערים, היא שלחה מספר טלפון, אבל גם את מארק.
לא הספקתי לסרב בנימוס, והפעמון בדלת צלצל.
דלת הגראז׳ הבחינה במארק, והסיקה לבד, שעדיף להיכנע, ומיד נסגרה.
--
אז אמא ואבא רחוקים 12 שעות טיסה, ואנחנו עדיין מתמחים צעירים בבתים פרטיים. אבל יש לנו חברים טובים, עם לב רחב וידי זהב, ממש קרוב במורד הרחוב. אנחנו כבר לא לבד.
*בתמונה- המשאית נחה בטורונטו ערב המעבר.
