נקמנות

כוח העל של מיכל, אחותי התאומה, הוא התחמקות ממאמץ. בזמן שכולם מאמצים את שריריהם, מרימים את פלטות הבמה של טקס יום הזיכרון בניסיון להקימה, או מסתובבים עם שקיות זבל ברחבי בית הספר, מזיעים את עצמם לדעת ואוספים אשפה, מיכל מתחמקת באלגנטיות. היא נוכחת, אבל לא משתתפת. זה כמו לשמוע בלי להקשיב. תוכלו למצוא אותה בקרבת הבמה נשענת על קיר, מרכלת עם אריק ואביטל, הלוויינים שלה. היא תחזיק שקית ביד כמו כולם, אבל תהיה היחידה שלא תתכופף להרים לכלוך. ואף אחד לא ישים לב. ומי שכן, יסלח לה. 

למיכל יש עור פנים חלק ואדמומיות קלה על הלחיים. אם מסתכלים טוב אפשר לראות שהלחי הימנית קצת יותר אדומה מהשמאלית. השפתיים שלה עבות והחיוך החינני שלה חושף שיניים מושלמות. המותניים שלה משתפות פעולה בכל פעם שהיא הולכת לקנות מכנסיים. החזה שלה משדרג כל מחשוף. השיער שלה חלק ועבה. לטענתה, צבעו אינו חום, אלא שקד. עד כמה שאני יודעת, שקדים הם חומים.

גם לי יש מותניים צרות, אבל הכתפיים שלי רחבות, כך שלא היו מביישות מרים משקולות אולימפי. החזה שלי לא נכנס לאף חולצה, חוץ מלטישרטים של איתי, אחי הגדול. גם לי יש אדמומיות קבועה בפנים, אבל כל כתם אדום מסמן עוד חצ׳קון. השיער שלי מקורזל ולא ניתן לאילוף. אני מפחדת להסתכל במראה. למה לצער את עצמי מחדש בכל בוקר?

כוח העל שלי הוא פחדנות. הוא מסייע לי להימנע ממצבים מסוכנים. בטיולים שנתיים, שכולם רצים מטה במדרון, אני מתיישבת על הישבן ומתגלשת לאט. בסוף השנה שעברה, שכולם הבריזו משיעור תנ"ך והלכו לים, רק אני, דין ושמואל, שני הבנים היחידים בכיתה שמסרבים לגלח את פלומת שפמם, נשארנו לשמוע על מעללי יונה הנביא. 

אם הגנים היו מתחלקים ביני לבין מיכל באופן קצת יותר שוויוני, גם אני הייתי נולדת עם סופר פאוור שהיה מעלה אותי בסולם החברתי. 

* 

כוח העל של קורל, חברה של מיכל, הוא רשעות משולבת ביהירות. היא מזכירה לי כלבה, בגלל קולר הקטיפה השחור שעונדת לצווארה. וגם בגלל איך שהיא מתנהגת לאחרים. 

יום אחד, שמעתי אותה אומרת למיכל ״אין מצב ש׳שרק׳ זו אחותך.״ מיכל צחקה במבוכה, ואני ריחמתי עליה שצריכה לסחוב אחות כמוני. אבל מה שהכי הפריע לי זה שקורל אפילו לא כיבדה אותי בכינוי פיונה. כלומר, אני נדונה להישאר מפלצת כעורה כל חיי.  

רציתי לענות לקורל, אבל כוח העל שלי, הגן עלי מלהיכנס לעימות שאני עתידה להפסיד בו. אבל להפתעתי, לא התכנסתי לתוך החור השחור של עצמי, אלא הישרתי אליה מבט נקמני.   

ייחלתי לה, חצ'קונים על המצח ויובש בכפות הידיים. שהשיער שלה ינשור. שהאף שלה יתארך. שהכתפיים שלה יהפכו כבדות ויכופפו לה את הגב. ייחלתי למפגע פיזי שיסב לה את הבושה שרק הגוף יכול לגרום. שליום אחד תרגיש מה זה להיות אני. 

מיכל, אריק ואביטל השפילו את מבטם כשקלטו ששמעתי את השיחה. קורל לעומתם, שמה את היד על הפה בניסיון שיקרי לכבוש צחוק, ואז נשקה באוויר לכל אחד מהם, זרקה צ׳או והסתובבה ללכת. כשהפנתה את גבה, על המכנסיים הלבנים שלה, נתגלה כתם בצבע אדום. הצבע האהוב עלי. זה קרה לי פעם, אבל אף אחד לא שם לב, כי לבשתי מכנסיים שחורים. פחדתי ללבוש מכנס בהיר ביום של מחזור. 

היא החלה לצעוד במסדרון השכבה כאילו היא הולכת על מסלול דוגמנות, וכל הילדים הם הקהל שלה. כולם עצרו והחלו להתלחשש. רק שמואל ודין, שכוח העל שלהם לא כלל כישורים חברתיים, לא הצליחו להתאפק וצחקו בקול. 

קורל הסתובבה אליהם ונבחה: ״מה מצחיק, לוזרים?״ 

באותו היום, גיליתי שיש לי עוד כוח על. נקמנות. ואני מפחדת ממנו. וגם קורל, אחרת איך אפשר להסביר שמאז היא קוראת לי 'פיונה'?

** הסיפור פורסם בגיליון 87 בכתב עת ״מוטיב ע״ש ליאורה דיין״ באפריל 2022.