חנן ואני *לא* מושלמים ביחד,
אבל אין ספק שאנחנו משלימים אחד.ת את השני.ה.
זו המתנה הקטנה שלי – לכבוד 12 שנות נישואין, אותן ציינו אתמול.
ידענו הרבה אהבות ותשוקות לפני שנפגשנו.
ידענו התאהבויות, שברון לב ופרידות.
הכרנו שבע שנים - לפני שהתחברנו סופית.
אבל, ברגע ההוא - בבר בתל אביב,
בפגישה מחודשת לאחר אינספור פגישות משפחתיות,
הפכנו לבלתי נפרדים.
זה לא היה ברור מה העתיד צופן לנו, ובכל זאת לקחנו סיכון.
כי בלקחת סיכונים מחושבים- אנחנו דומים.
ישנו סיפור שרץ במשפחה, כבר למעלה מחמישים שנה.
בערב שאבי פגש את אימי, הוא כבר ידע - זו תהיה אשתי.
אבל, הורי חיים באגדה, ואילו אנחנו במציאות המורכבת של החיים.
ובכל זאת, משהו בסיפור שלנו, היה דומה לזה של הורי;
ברגע שהתחברנו, אופציית הפרידה לא ריחפה מעלינו.
אני אוהבת לדבר, ואתה שותק.
אני צועקת ואתה לוחש.
אני אוהבת פילוסופיה ואתה מדע מדויק.
אני אוהבת סרטי דרמה ואתה מדע בדיוני.
אני אוהבת לחלום, ורגלייך על הקרקע.
שנינו רצים- אבל אף פעם לא יחד.
אני רצה בחוץ, ואתה על המכונה.
אני סולחת ואתה לא שוכח.
אני בורחת למקומות רחוקים כדי למצוא את עצמי, ואתה מוצא את עצמך בבית.
אנחנו כל כך שונים, וכל כך משלימים.
נעים בריקוד בלתי פוסק של החיים,
מועדים, דורכים על אצבעות ושוכחים את הצעדים.
אבל, תמיד בסוף מסתנכרנים.
*בתמונה – לפני 15 שנים, שנייה אחרי שהפכנו לזוג.
