בהליכת הבוקר היומית שלנו,אביגיל שאלה מה אני מתכננת לעשות היום.
עניתי לה בהרחבה לגבי עיסוקיי, ועל הדרך סיפרתי לה שאתמול כתבתי על חלום שהיה לי פעם. חלום בו עמדתי מול מראה וקיוויתי שאהיה מורה. ואחרי כמה שנים, הפנטזיה התגשמה.
היא אמרה שהיא לא מבינה. הסברתי לה שהמראה הייתה כמו המזרקה - לשם היא משליכה מטבע של סנט אחד ומבקשת משאלה.
היא הנהנה בהבנה ומיד שאלה:ולמה לא סיפרת לי על החלום שלך, אז כשעמדת שם אל מול המראה. אמרתי לה – שהיא פשוט עוד לא נולדה.
ואז היא הוסיפה בקול מלא תקווה: אז זה אומר שהמשאלה שלי תתגשם? הווירוס יעלם? עניתי שאין לי בכלל ספק, שכן.
*
היא מתגעגעת לבית הספר, חולמת על מסיבת פיג'מות, משחק בבובות עם החברות, וריצה עם החברים בגן השעשועים.
ואני מזהה, שעל הדרך, היא מדברת גם את החלומות שלי.
היא מספרת על געגוע לחוף הים של תל אביב, לסבא וסבתא ולשמש של ישראל. ובכך היא פורטת על מיתרי ליבי. מושיטה יד רכה לנבכי נשמתי.
*
הזמן שאנחנו מאפשרות לעצמנו בטיול הבוקר, פותח לנו צוהר –לממד רביעי.
שם לחיבוקים והאהבה, לרגשות ולמחשבות - יש הזדמנות להפוך למילים, שמתכנסות יחד למשפטים.
ודרכן אני שוב מבינה עד כמה אנחנו מחוברות. בקשר המיוחד שיש בין אימהות ובנות.
