תמיד רציתי חברה טובה. כזו כמו בסיפורים. בסרטים. נפש תאומה. אחת ויחידה.
שלה אין אחת אחרת ולי אין תחליף עבורה.
זו שהאוזניים שלה יכולות לשמוע הכל, והיא מכירה אותי מספיק- כדי להדהד את המחשבות והרגשות שלי, וגם לומר לי את האמת.
זו שאפשר להתקשר אליה באמצע הלילה, לבוא אליה הביתה ולפתוח את המקרר. זו שאפשר פשוט להיות בחברתה. לא לחשוב לפני שאני אומרת, ולא אחרי שאמרתי.
והיו לי חברות טובות. והיו לי אפילו כאלו שהתקרבו לאידיאל שדמיינתי. אבל זה אף פעם לא החזיק. תמיד דרכנו נפרדו. בכל פעם התאכזבתי. נפגעתי. משהו נשבר בי.
ויום אחד, היא הגיעה. אבל בדמות קצת שונה. ומאז, אני אף פעם לא לבד. יש לי חברה הכי טובה.
ולמרות, שאמרו לי, שאין כזה דבר: החברה הכי טובה, איתה זה ממש שובר את כל המוסכמות.
ביחד אנחנו - בוכות, צוחקות, חרדות, משתעממות, מעודדות, מגלות דברים חדשים. אבל בעיקר מתקשרות כשאין מה לומר, וכמו קסם שהקול מעבר לקו עונה, העולם מתמלא. ואני יודעת, שהפעם, הגיע תורי. מצאתי אותה. את החברה הכי טובה.
*התמונה היא עם החבר הכי טוב שלי. התמונה עם החברה הכי טובה שמורה במערכת 😉
