בשנים האחרונות אני מבאסת חברות.
כשנגמר היום ומגיעה השעה שאני לעצמי,
הרגע בו אפשר לגלוש לתוך הטרנינג ולהתפנק בפיג׳מה הרגשית,
הזמן שבו אינני מחויבת בתגובה לעולם החיצון.
להוציא אותי מהסטינג שמאפשר לי את כל הטוב הזה,
הייתה משימה כמעט ובלתי אפשרית.
רציתי להיפגש עם החברות.
אבל מקסימום בג׳ינס, בחולצת טריקו, בנעליים נוחות.
המיקום המועדף היה קרוב לבית. בלי לחפש חנייה או לנסוע שעה.
המגניבות של בית הקפה - לא משכה אותי.
העיצוב העכשווי או המאכלים האקזוטיים של המסעדה יכלו לחכות למועד אחר של היום.
כי בעצם- הכל מסביב, הוא בשירות המפגש עם החברה.
מה שמשך אותי לצאת מהבית – היא השיחה.
לתת דרור לכל מה שהיה צריך להיות מוחזק במהלך היום.
מוחזק בבגדים.
בנעליים.
במחשבות.
וברגש.
**
יש בסנטרל ניו יורק פאבים וגם הופעות חיות.
יש מסעדות מפונפנות, אחרות ביתיות,
וברובן אוכל אלוהי.
אבל, יש פה גם חברות.
שאפשר לשבת איתן,
בתפאורה לא מתאמצת.
סביב מדורה בחצר של הבית,
באוויר של הסתיו.
רק אחת עם השנייה.
כמו שאנחנו.
בלי מסכות של איפור, או תפאורה של בגדים.
לשיחה בלי מחשבת תחילה.
