אתמול משהו קרה במערכת השמש. כוח הכבידה השתנה וכוכבי הלכת הסתדרו בשורה. אף אסטרואיד לא חצה כדי לפגוע ולהרוס את המטרה.
ואז זה קרה. החברה הכי טובה שלי התקשרה ודיברנו שעה.
אני הייתי פנויה ועניתי לשיחה. אביגיל הייתה עסוקה, והילדים שלה לא היו בסביבה. ומפה לשם ניהלנו שיחה רצופה.
*
עוד לפני שעשינו את הרילוקיישן הראשון שלנו לטורונטו, לפני ארבע וחצי שנים, ניהלתי מערכות יחסים קצת לא שגרתיות עם החברות הטובות שלי.
הן בדרך כלל היו עסוקות כמוני.
ולכן קרה שעברו ימים שלמים, ולפעמים גם שבועות או במקרים ממש קשים גם חודשים,עד שהיינו מוצאות את הפנאי לשיחה עמוקה או פגישה חפוזה.
אבל כשהיינו נפגשות, המשכנו בדיוק היכן שהשיחה הסתיימה,בפעם האחרונה.
*
ברילוקיישן, הרבה יותר מורכב לשמור על קשרים. יש את הפרשי השעות, את ימי שישי וסופי השבוע שאינם חופפים.
אין פגישות ספונטניות לקפה, ולא חבירה לסידורים משותפים. שלא נדבר על פערים בחוויות ואופי התסכולים.
אבל יש לי כמה חברות, שהצליחו לשרוד איתי את כל המהמורות. אלו החברות שלא עושות חשבונות.
אם עניתי בזמן להודעה, תור של מי להחזיר שיחה,או בכלל מתי הייתי בקשר בפעם האחרונה.
הן לא בודקות את הלו״ז שלי כשאני נוחתת בישראל.
לא שואלות אותי: למה רק ילדה אחת? מתי את חוזרת? למה את לא מאושרת?
אז אין לי חברה שהיא אחות תאומה.
אבל, איכשהו, עם כל הכאוס שהחיים מזמנים – יש לי כמה חברות שהן איתי לכל החיים.
