על תוספות שמשתוות

כשהתחלתי לרוץ, לפני קצת פחות מעשור,

הלוקיישן היה השכונה שלי בפתח תקווה.

עם הזמן, כשהריצה עשתה טרנספורמציה -

מפעילות גופנית,

לפעילות של הנפש,

שילבתי לוקיישן נוסף.

את חוף הים של תל אביב.

כשרציתי לפנק את עצמי,

הייתי מקשיבה לקריאתם של גלי הים.

שמזמינים אותי לבוא ולהשתכר מריח המלח שבאוויר.

בסנטרל ניו יורק, אין מקור מים מלוח לרוץ לאורכו.

אבל יש פה קסם אחר.

נדמה, שהבתים והכבישים הונחתו משמיים לתוך שמורת טבע.

כשאני מסתכלת סביב,

אני רואה עצים גדולים,

מדשאות, נחלים קטנים וביצות.

והיום, כשנגמרה לי הסוללה באמצע ריצה,

והמוזיקה כבתה,

יכולתי להתפנות להקשיב לטבע.

ושמעתי את קריאות האווזים,

שלהקותיהם מקשטות את שמי הסתיו,

במעוף לעבר ארצות החום.

אין תחליף לים התיכון, לאורכה של תל אביב הנפלאה.

אבל מי אמר שצריך להחליף?

אפשר פשוט להוסיף.

וסנטרל ניו יורק, זו תוספת שבהחלט משתווה.